הבינוני ושתי הנפשות
תַּנְיָא בְּסוֹף פֶּרֶק ג' דְּנִדָּה: מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע, וַאֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן אָבוֹת פֶּרֶק ב': וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ. וְגַם, אִם יִהְיֶה בְּעֵינָיו כְּרָשָׁע, יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד ה' בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב; וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת חַס וְשָׁלוֹם.
פירוש
הקושי אינו רק סתירה בין שתי אמירות. המחבר מצביע על שתי סכנות: שיפוט עצמי מחמיר עלול להביא לעצבות, אך אדישות למצב הרוחני עלולה להביא לקלות ראש. לכן דרוש בירור מדויק של משמעות ההוראה להיות בעיניו כרשע. פתרון השאלה מתברר בהמשך התניא, ולא במלואו בפרק זה.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בִּגְמָרָא חָמֵשׁ חֲלֻקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי. וּפֵרְשׁוּ בִּגְמָרָא: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק גָּמוּר; צַדִּיק וְרַע לוֹ, צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּרֵשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ, שֶׁהָרַע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וכו'.
וּבִגְמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט דִּבְרָכוֹת: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כו', רְשָׁעִים יֵצֶר הָרַע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים זֶה וְזֶה שׁוֹפְטָן וכו'. אָמַר רַבָּה, כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי, לָא שָׁבֵק מַר חַיֵּי לְכָל בְּרִיָּה וכו'.
ביאור
כדי לברר את השאלה מובאות חמש מדרגות: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו ובינוני. ברעיא מהימנא מבואר שצדיק ורע לו הוא צדיק שהרע שבו כפוף לטוב. בגמרא נאמר שהיצר הטוב שופט את הצדיקים, היצר הרע את הרשעים, ואת הבינונים שניהם שופטים. רבה אמר על עצמו שהוא בינוני, ואביי תמה: אם רבה בינוני, מה יאמרו שאר בני האדם?
פירוש
המילה ״רע״ בביטוי ״צדיק ורע לו״ מתפרשת כאן ברעיא מהימנא גם ככוח פנימי הכפוף לטוב, ולא רק כתיאור של נסיבות חייו. גם המושג ״בינוני״ מקבל משמעות מיוחדת: לפי דברי הגמרא שני היצרים שופטים אותו. בהמשך הספר יתברר כיצד מאבק פנימי זה מתיישב עם התנהגותו של הבינוני.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב. וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כו', וְהָא צַדִּיק וְרָשָׁע לָא קָאָמַר.
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדַע דְּלָא פָּסֵיק פֻּמֵּהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִלּוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם? וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר, וְאִם אַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר.
וַאֲפִלּוּ הָעוֹבֵר עַל אִסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִקְּרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְּנִדָּה; וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִחָה נִקְרָא רָשָׁע בְּפֶרֶק ו דִּשְׁבוּעוֹת.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַזַ"ל: "כִּי דְּבַר ה' בָּזָה וגו' הִכָּרֵת תִּכָּרֵת" וגו', וּפְשִׁיטָא דְּמִקְּרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִסּוּר דְּרַבָּנָן. וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחִין הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִלּוּ עֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכִי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי.
ביאור
בעל התניא מבקש להבין גם את דברי איוב על בריאת צדיקים ורשעים, לצד דברי חז״ל שלפיהם אין מכריזים מראש אם אדם יהיה צדיק או רשע. הוא מוכיח שהבינוני שבו עוסק הספר אינו מי שמחצית מעשיו זכויות ומחציתם עוונות: רבה, שלימודו לא פסק, לא יכול היה לחשוב כך על עצמו. הפרק מוסיף שבשעת עבירה האדם נקרא רשע, ודן גם בביטול מצווה וביטול תורה; מכאן שהבינוני במובן זה אינו בעל מחצית עוונות.
פירוש
השאלה על רבה מלמדת שלא כל שימוש במילה ״בינוני״ מציין ממוצע חשבוני של מעשים. הפרק מבחין בין שם שניתן למעשה או לאדם בשעת עבירה לבין המדרגה הרוחנית שהספר מבקש להגדיר. אין להסיק מכאן שהמאבק הפנימי עצמו הוא עבירה; טיב מאבקו של הבינוני יתבאר בהמשך.
הגהה: וּמַה שֶּׁכָּתַב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג' דַּף רל"א, כָּל שֶׁמְּמֻעָטִין עֲוֹנוֹתָיו וכו', הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ; אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּרוּשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ הוּא כְּמָה שֶׁבֵּאֵר בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְעֵיל, וְשִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה.
וְהָא דְּאָמְרִינַן בְּעָלְמָא דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְּרֵי בֵּינוֹנִי וְרֹב זְכֻיּוֹת מִקְּרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמֻּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וָעֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וּמִקְּרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין.
אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִתַּת שֵׁם הַתֹּאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַזַ"ל: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי", שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרַע כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית. אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו מְרֻבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו, אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ: רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מֻעָטִים, עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וכו', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".
ביאור
בהגהה המחבר מתייחס לדברי הזוהר ומבחין בין שאלת רב המנונא לבין תשובת אליהו, שאותה הוא קושר לביאור ברעיא מהימנא. בהמשך הוא מבחין בין שני שימושים במילים צדיק ובינוני: בחשבון שכר ועונש הן עשויות לתאר את מאזן הזכויות והעוונות; כתיאור מדרגה רוחנית הן מתייחסות למצבם של כוחות הנפש. על הצדיק נאמר שהיצר הטוב שופטו, והפרק מדגיש שמדרגה זו נדירה.
פירוש
אדם יכול להיקרא צדיק בדינו מפני שרוב מעשיו זכויות, ועדיין לא להיות במדרגת הצדיק שבה עוסק התניא. זו הבחנה בין תוצאת דין לבין תיאור מצב פנימי. כך אפשר להבין מדוע אותו מונח מופיע במקורות במשמעויות שונות, בלי למחוק את ההבדל ביניהן.
אַךְ בֵּאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַל זַ"ל בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ פֶּרֶק ב , דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, וּכְדִכְתִיב: "וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי", שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת. נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא".
וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ. דְּהַיְנוּ כַּעַס וְגַאֲוָה מִיְּסוֹד הָאֵשׁ, שֶׁנִּגְבַּהּ לְמַעְלָה. וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים מִיְּסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג. וְהוֹלְלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים, מִיְּסוֹד הָרוּחַ. וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת, מִיְּסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, בָּאוֹת מִמֶּנָּה, כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִפָּה הִיא מִקְּלִפַּת נֹגַהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
ביאור
על פי רבי חיים ויטאל, בעל התניא פותח בביאור יסוד שתי הנפשות. הנפש הראשונה מחיה את הגוף, וממנה נובעות גם מידות שליליות, המתוארות באמצעות ארבעה יסודות: אש — כעס וגאווה; מים — תאוות תענוגים; רוח — הוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים; עפר — עצלות ועצבות. באותה נפש עצמה מיוחסות בישראל גם מידות טובות טבעיות, כגון רחמנות וגמילות חסדים, מפני שהיא מקליפת נוגה שיש בה גם טוב.
פירוש
ארבעת היסודות משמשים כאן שפה מסורתית לתיאור מידות ותנועות בנפש, ולא תיאור מדעי של החומר. העובדה שהמחבר מייחס לאותה נפש גם מידות טובות מדגישה שאין לצמצם את תיאורה לרשימת המידות השליליות בלבד. תיאור הנפש השנייה יבוא בפרק הבא.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִפּוֹת טְמֵאוֹת שֶּׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ט פֶּרֶק ג': וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאֻמּוֹת לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בִּגְמָרָא עַל פָּסוּק "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת", שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַהֵר כו'.
ביאור
בסיום הפרק מובאת הבחנה בלשון הקבלה בין הנפש שתוארה בישראל לבין נפשות אומות העולם, ולצדה ציטוט מדברי חז״ל על חסד ומניעיו. הדברים טעונים עיון בהקשרם, במקורותיהם ובמפרשים; הפרק הבא ממשיך בביאור הנפש השנייה.
פירוש
הסיום משתמש במונחים קבליים ובהכללה חריפה, ולכן חשוב להבחין בין הבנת לשון המקור לבין קביעה על ערכו או על מניעיו של אדם מסוים. להבנת הסוגיה יש ללמוד גם את המקורות שהמחבר מצטט ואת ביאוריהם. בהמשך הספר מתברר כיצד הבחנת הנפשות משמשת להבנת עבודתו הפנימית של האדם.
סימני סוגריים ומספרי הפניות הוסתרו להצגה; תוכנם נשמר. ייתכנו הבדלי נוסח לעומת מהדורות אחרות.
לעיון נוסף: מהדורת קה״ת המנוקדת · שיעורים בספר התניא, פרק א׳ · רשימות על התניא, פרק א׳ · שיעורי הרב שניאור אשכנזי. הביאור והפירוש באתר הם כתיבה חדשה ולא עברו הגהה תורנית.
ביאור
הגמרא מתארת שבועה שמשביעים את האדם לפני לידתו: היה צדיק ואל תהיה רשע, וגם אם הכול אומרים לך שאתה צדיק, היה בעיניך כרשע. בעל התניא שואל כיצד הדבר מתיישב עם המשנה באבות: אל תהי רשע בפני עצמך. עוד הוא שואל: אם יראה עצמו כרשע, עלול הדבר להביא אותו לעצבות ולמנוע ממנו לעבוד את ה׳ בשמחה; ואם הדבר לא יכאיב לו כלל, הוא עלול להגיע לקלות ראש.